חוויה נטולת מסכים, הייתכן?

שי רזניק, מנהלת מחנה קימאמה גלים, בת 30. מכורה לטלוויזיה.

לאורך כל שנותיי, תמיד יש לי זיכרונות הסובבים טלוויזיה. אחד הזיכרונות העמומים משנות ילדותי, מבוסס על סיפורים מהוריי, לפיהם כשהייתי בגן חובה פתחתי כל בוקר עם בקבוק שוקו מול תכנית הטלוויזיה שאולי חלקכם זוכרים (והחניכים ביננו עוד לא הכירו) 'בולי איש השלג'. בגילאי בית הספר היסודי אני כבר זוכרת שביליתי שעות רבות בצפייה בסרטי דיסני (כולם!!) עם אחותי הגדולה. בתקופת התיכון כמובן שהייתי מעריצה מס' אחת של כל הטלנובלות שהיו בטלוויזיה – לחיי האהבה, משחק החיים, השיר שלנו ועוד ועוד… גם מתקופת הצבא, אני זוכרת שלאחר שבועיים בבסיס, הייתי חוזרת הביתה ביום שישי, מתקלחת מהר, וממהרת להעביר שעות על הספה, רואה 'האנטומיה של גריי' ומתנתקת- לא שומעת ולא רואה אף אחד אחר פרט לדמויות שעל הצג. ואז ממש ניסיתי לחיות בלי טלוויזיה. אני זוכרת בשנה הראשונה לתואר את ההחלטה האמיצה שקיבלתי – לא להביא טלוויזיה לדירה החדשה שלי. את האמת, זה היה סיוט. מזל שהגיעה לה השנה השניה ואיתה הגיעה טלוויזיה חדשה וכמובן כבלים! אבל, ויש פה אבל גדול, בשלב הזה משהו כבר קרה – תכניות טלוויזיה פחות עניינו אותי, הייתי עסוקה בספורט, בלימודים, חברות, דייטים וכמובן הרבה נחל וטבע לבד ועם חברים. לא סיפרתי לכם, שהתכנית 'בולי איש השלג' הייתה היחידה שראיתי כי בשאר הזמן הייתי עסוקה במשחקי שולחן, תופסת ומחבואים, אחרי סרטי דיסני בהם היינו צופות רק בסופי שבוע את שאר הזמן מילאתי בנסיעה על אופניים וקורקינט עם החבר'ה ביישוב, וכמובן חוגים וחוג סיירות שהוציא אותנו אל הטבע, לטיולים כבר בכיתה ה'. בתיכון אמנם צפיתי הרבה בטלוויזיה אבל רוב השבוע פרט לבית הספר הייתי עסוקה בבנים בנות, חוגי ספורט והרבה תנועת נוער. נכון, אנחנו לא אותו דור והיום הכל יותר נגיש לילדים, והצורך שלהם בסוגים השונים של המסכים הוא גדול יותר והיכולת שלהם ללמוד ולהתפתח מהנגישות הזו היא גם מבורכת. אבל לנו יש את הזכות להחזיר קצת לפעם. אל אותה הפעם בה למדנו והתפתחנו מלראות נמלים מעבירות אוכל כי סתם ישבנו על הדשא והתבוננו מסביבנו, שלמדנו מהנמלים מהי חריצות, שהמצאנו את חבורת הקורקינט כי ב16:00 היה משעמם והתחלנו לנסוע ברחבי היישוב והמצאנו משימות לעצמנו. יצאנו לטייל בגיל 17 לבד במסלול ים אל ים כי לא פחדנו מהשהייה בטבע וידענו שיש לנו אחד את השניה, באמת, ולא רק דרך המסך. זו הזכות שיש לנו בקימאמה! להתנתק מכל המסכים וההפרעות- להתרכז בנו, להסתכל בעיניים לילדים בני גילנו, לצחוק, להיעלב, ליפול, לקום ולדבר על הדברים. יש לנו את הזכות לבלות ביחד ולהיות בסיטואציה, ממש להיות בה, להרגיש אותה, לצמוח ממנה ולא רק לתעד אותה. פתחתי ואמרתי שאני מכורה לטלוויזיה ואכן אני מכורה, אך אני מרגישה שבזכות המסגרות נטולות המסכים שלקחתי חלק בהן, קיבלתי כלים לדעת למתן את הצפייה במסך, לדעת להנות ללא הצורך בבריחה הזו לשם. זה מה שאני רוצה להעניק לחניכים ולחניכות שלנו בקימאמה, את הכלים להתמודד בסביבה חברתית, את ההזדמנות לאתגר את עצמם, להיות עם חברים ולדעת ליהנות מהכאן ועכשיו, חוויות הצלחה ללא המסך.